Böcker av ם

לנבוכי הדורלנבוכי הדור הוא כינוי לחיבור של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, העוסק בדרכי ההתמודדות של היהדות עם הלכי הרוח המודרניים שרווחו בסוף המאה ה-19החיבור נכתב ככל הנראה בשנותיה הראשונות של המאה ה־20, שנות ה-30 לחייו של הרב קוק, כשכיהן ברבנות העיר בויסק שבלטביה, והוא מציג גישה מהפכנית בכל הקשור ליחס התורני הנדרש אל הזרמים המחשבתיים החדשים. היות שכתב יד זה הוכן כספר להמונים, הגותו של הרב קוק בנושאים אלו מוצגת בחיבור זה בצורה מבוארת ונרחבת יותר מאשר בכתביו המאוחרים יותר, שחלקם הגדול הוא פסקאות מלוקטות. ישנם חלקים מחיבור זה החוזרים ומודגשים בכתבים מאוחרים יותר, לעומת זאת בחלקים אחרים נראה כי הרב קוק שינה את גישתו ואת סגנונו מאוחר יותר. הספר כולל ג"ן פרקים מטרת כתיבת החיבורבפרק ב' של החיבור מציג הרב קוק את מטרת כתיבת החיבור, ומזכיר בכך את הקדמתו של הרמב"ם לספר מורה הנבוכים, ממנו שאל הרב קוק את שם ספרו - והנה מזמן הראשונים ז"ל עד דורינו זה נתרבו הדיעות, והידיעות החדשות שנתרחבו נגעו לפעמים גם כן בנחלת האמונה, עד שלהבלתי מעמיקים ימצאו עוד מקום לנבוכים חדשים, מה שלא יספיקו להם ההישרות הראשונות, כי בזמן ההוא עוד לא נודעו הסיבות המביאות לידי דרכי הנביכה החדשות. על כן זאת היא חובת חכמי דורינו האמיתיים, לצאת בעקבות רבותינו הראשונים לדאוג בעד הנבוכים, ולהרחיב ידיעתם במצב החכמות כפי ארחות הדרישות החדשות, ולהראות איך שצריכות כל האמתיות להיות מושקפות על פי התורה... בייחוד להצעירים שפנו אל המדעים שלא יישארו נבוכים, על ידי מה שנודיעם עמקי שרשי התורה בטהרתהרב אברהם יצחק הכהן קוּק נולד בט"ז באלול ה'תרכ"ה - והסתלק בג' באלול ה'תרצ"ה, היה הרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל, פוסק, מקובל והוגה דעות. נחשב לאחד מאבות הציונות הדתיתהרב קוק שימש ברבנות בלטביה, עלה לארץ ישראל בכ"ח אייר תרס"ד, בראשית ימי העלייה השנייה, ופיתח משנה פילוסופית קבלית אוהדת ביחס לציונות וליישוב החדש. התמנה לרבן של יפו והמושבות, ולאחר מלחמת העולם הראשונה לרבה האשכנזי של ירושלים. הקים את הרבנות הראשית לארץ ישראל וכיהן כרב הראשי האשכנזי הראשון, וכן ייסד את ישיבת מרכז הרב בירושלים ועמד בראשה.

רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל (ה'תס"ז, 1707 - כ"ו באייר ה'תק"ו, 16 במאי 1746) היה רב, משורר, מקובל, איש מוסר, סופר, וחוקר יהודי-איטלקי תורת האר"י עוסקת בפרוטרוט במבני המרכבה האלוהית, שהיא דרך הנהגת העולמות, על ידי משלים מן העולם התחתון (בפרט גוף האדם) וצירופי אותיות. אולם לא מבוארת הכוונה הפנימית בכל המבנים האלה. קבלת הרמח"ל מנסה לחשוף את הנמשל של קבלת האר"י, על ידי הסבר מהותו של כל רכיב בהנהגה ותפקידו במערכת הכללית, פירוט הדברים כתובים בפרט בספר קל"ח פתחי חכמהעל פי הרמח"ל, אלוהים הוא במהותו הטוב הגמור, שאין טוב אחר כמוהו כלל, שולט יחיד, ואין רצון אחר בלעדיו. מכיוון שדרך הטוב היא להיטיב, ה' חפץ לגרום הנאה לזולתו, ולכן ברא את העולם, שיהיה מי שיהנה מטובו על ידי דבקות בו. אולם היות שהוא טוב אינסופי, הוא שואף להעניק טוב מוחלט, שהוא הטוב שלו עצמו, ולכן גזר שההטבה לנבראיו תהיה דבקותם בו והתענגותם עליו. לכך גם ברא את העולם הבא שבו מרגישה נפש האדם תענוג רוחני ודבקות בועל מנת שהטוב הזה יהיה שלם, ויהיה שייך לנברא בעצמו ולא רק לאלוהים, גזר שהנברא יקנה את השלמות בכוחות עצמו, על ידי בחירה אישית ומעשים. ולכן ברא עולם שיהיו בו גם טוב וגם רע, ואת המשיכה של האדם הן לטוב והן לרע, כך שיוכל על ידי בחירתו הטובה להגיע לשלמות ולהידבק בבורא. קיום המצוות מפיץ על האדם את אור פני ה' שהוא שלמותו, ואילו ביצוע עבירות מושך טומאה מכוחות הרוע שמאפיל וחוסם אור זה. מכיוון שכל תכלית בריאת האדם היא להידבק בה', ראוי שלא תהיה לאדם תכלית אחרת בחייו אלא זאת, ושיכלכל את כל מעשיו רק למטרת השגתה בספרים דעת תבונות וקל"ח פתחי חכמה מסביר הרמח"ל כי מכל היבטי שלמותו של אלוהים, השלמות שבחר לגלות היא דווקא שלמות הייחוד - שהבורא הוא היחיד ששולט בכל מאורעות העולם ושאין כוח אחר מלבדו. הסיבה לכך היא כיוון שמידת הייחוד היא המאפשרת את קיום הרע ולפיכך גם את הבחירה, וממילא את הטוב הנצח זוהי הגדרה בדרך השלילה, מכיוון שלא ניתן לומר על הבורא שום דבר מלבד שהוא יחיד הוא אינו חזק, חלש, גדול או קטן כי הוא מושגים אלו שייכים לעולם החומר. הוא אינו שמח ואינו כועס כי הוא לא תלוי בציר הזמן ולכן אין בו שינוי. בעצם מה כן ניתן לומר על הבורא ? שהוא כן קיים, אם כי באופן שאיננו מבינים, ושהוא לא כל ההגדרות ששנינו קודם, הגדרות תלויות חומר, זמן או מקום. כל שנותר לומר עליו זה שהוא יחיד. אם כן, זו הגדרה בדרך של שלילת כל השלמויות המוכרות לנו.

שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּיתהַקְדָּמוֹת בְּתוֹרַת הַקַּבָּלָהוְסוֹד הָאֵין סוֹף וַאֲצִילוּת הָעוֹלָמוֹתהָרַב יוֹסֵף חַיִּים מִבַּגְדָּד הָרַב יוֹסֵף חַיִּים מִבַּגְדָּד [הרי"ח, בֶּן אִישׁ חַי, כ"ז בְּאָב הַ'תקצ"ה, 2 בְּאוֹגוּסְט 1835 - י"ג בֶּאֱלוּל הַ'תרס"ט, 30 בְּאוֹגוּסְט 1909] הָיָה מְקֻבָּל, דַּרְשָׁן, מַנְהִיג קְהִלָּה, מְחַבֵּר סְפָרִים וְאֶחָד הַפּוֹסְקִים הַבּוֹלְטִים בְּקֶרֶב יַהֲדוּת אַרְצוֹת הָאִסְלָאם. מְכֻנָּה הַבֵּן אִישׁ חַי עַל שֵׁם סִפְרוֹ נוֹלַד בְּבַגְדָּד לָרַבָּנִית מַזָּל טוֹב וְלָרַב אֵלִיָּהוּ בֶּן הָרַב מֹשֶׁה חַיִּים, אֲשֶׁר שִׁמֵּשׁ כְּרַבָּהּ הָרָאשִׁי שֶׁל בַּגְדָאד בְּסוֹף הַמֵּאָה הַשְּׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה וּבְרֵאשִׁית הַמֵּאָה הַתְשַׁע עֶשְׂרֵה. דּוֹדוֹ הָיָה הָרַב עַבְּדַאלְלָה בֶּן מֹשֶׁה חַיִּיםכַּאֲשֶׁר הָיָה כְּבֶן שֶׁבַע נָפַל לְתוֹךְ בְּאֵר עֲמֻקָּה תּוֹךְ כְּדֵי מִשְׂחָק אַךְ נִצַּל. בִּהְיוֹתוֹ בְּבוֹר נֶדֶר שֶׁכְּשֶׁיָּצָא מֵהַבּוֹר יַקְדִּישׁ אֶת כָּל חַיָּיו לְלִמּוּד תּוֹרָה. אֶת רֵאשִׁית לִמּוּדָיו הִתְחִיל בְּתַלְמוּד תּוֹרָה אֵצֶל דּוֹדוֹ, אֲחִי אִמּוֹ, הָרַב דָּוִד חַי מֵאִיר יוֹסֵף נִסִּים סַלְמָאן מַעַתוּקהָרַב יוֹסֵף חַיִּים הָיָה בְּקֶשֶׁר רָצִיף עִם מְקֻבְּלֵי יְשִׁיבַת הַמְּקֻבָּלִים בֵּית אֵל בִּירוּשָׁלַיִם, אִמֵּץ מִמִּנְהֲגֵיהֶם וְהִנְחִיל אוֹתָם לִיהוּדֵי בָּבֶלהָרַב שִׁמְעוֹן אָגָסִי זצ"ל, תַּלְמִידוֹ שֶׁל הרי"ח הַטּוֹב, מְחַבֵּר סֵפֶר בְּנֵי אַהֲרֹן עַל שַׁעַר הַגִּלְגּוּלִים לְרַבֵּנוּ הָאֲרִ"י זלה"ה, בֵּאֵר אֶת שֹׁרֶשׁ נִשְׁמַת הרי"ח, הִיא נִיצוֹץ יוֹסֵף הַצַּדִּיק, וְכָל מָה שֶׁקָּרָה לְיוֹסֵף הַצַּדִּיק קָרָה לְרַבֵּנוּ יוֹסֵף חַיִּים